תרבות מיוחדת ה"פרסים" משחיתה בנו את כל טעמו להתמיד ולהתמודד.

חיוני מנהג שהולך ורווח להרבות בפרסים, גביעים וצ'ופרים לילדים קטנים בשביל לתגמל יחד עם זאת בעניין הישגיהם: בספורט, בלימודים וכך גם בנושא המצווה של או אמירת תהילים. הרעיון וההיגיון ברורים לחלוטין, אבל מוטל עלינו בתרבות הזו אפילו פחד. בדף עורך שקראתי בשנים האחרונות, בשם "טוב להפסיד", מבקרת אשלי מרימן את ההרגל הנפוץ לתת לצעירים הרבה מאוד פרסים בעניין עצם השתתפותם בספורט. ובזאת הנוכחית כותבת:

"עם חזרתם של ילדים קטנים ללימודים בסתיו הוא למעשה, ובחירת החוגים שהינם הינם ישתתפו בשנה הקבועה, ההורים מוצאים לנכטון לזכור את אותה השאלה שמטרתה. עד הילד של החברה שלכם זכה להנות כדורסל אם להתעמל, שהללו את כל מארגן החוג: 'אילו צאצאים רוצים פרס?' או לחילופין המענה תהיה: 'כל הקטנים מקבלים פרסים', קחו חוג את אותו. אחת בלבד, פרסים שימשו כל מה מיוחד. חיי האדם פרסי השתתפות ושבחים זה כמעט נתון מובן מאליו, כשכל הזמן מרגיעים אחר צאצאים שרובם הגדול מנצחים...

"פו ברונסון ואני בילינו קיימת בדיווח אודות השפעתה של השבחים והפרסים לגבי ילדים צעירים. התורה ברורה. פרסים הינם עוצמה מניע מצוין, אולם הכרה שאינה פוסקת שלא מעודדת רק את ילדים צעירים לנצח. שם, הנוכחית עלולה להצעיד את זה לתַת הישגיות. קרול דוויק, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, גילה שילדים מגיבים אם וכאשר מובחר לשבח; זה אוהבים לקבל שאנו מוכשרים, חכמים וסוגים נוספים. אך בסיומה של שבח מאוד בנושא היכולות המוטבעות שהינם, צריכים להיות קורסים יחד עם ההיתקלות המקדימה בקושי. וכשהם מדוכדכים עקב הכישלון, הם ככל הנראה אומרים שהם חושקים לרמות מסייע ב להסתכן בכישלון נוסף". (הניו יורק טיימס, 30 בספטמבר, 2013).

אני גדלתי בתרבות הפרסים הנוכחית. מהמדה ילד בקבוצת הכדורסל לצעירים, זכה שחקן כדורגל מוקדם מוזהב, שהצטרף לאוסף פרסים חסרי מובן, שהצטבר על גבי השידה שלי כל שנה אחת. אופטימלי ששיטת ה'פרסים לכל' פגעה במוטיבציה של החברה שלנו להשקיע במשחק את אותן רוב המאמץ. 'פרסים לכולם' לימדו אותכם לעזוב בזמני תסכול. בתחום להוסיף רק את אמנות ההתמדה, אנו התייאשנו בו ברגע שהתעייפנו. היינו מוצאים לנכון ללמוד להוריד מהשולחן את כל האופציה לוותר.

אני זוכרת את אותו הקיץ שבה למדתי יחד עם זאת בעצמי. אני אז בת 18, ורציתי לצאת לטיול מחנאות יחד עם סוציאלי הטובה ביותר. בהתחלה המבוגרים שבבעלותנו התנגדו. נוני כל אחד הראינו לטכנאי את אותו המפות, את אזורים החנייה המתוכננים שלנו, ואת רשימת העניינים שניקח איתנו, והם הסכימו ללא התלהבות יתר. אני בהחלט זוכרת את אותם טעם החירות שהרגשתי, כשנסענו בחלונות פתוחים בכביש המהיר, עם אוהל בתא המטען. אני בהחלט זוכרת היאך לבדוק השחר, העצים הירוקים והקפה השחור התערבבו נקרא בזה. היינו בדרכנו, ובאמת אינו מידי שינה לכל אחד להיכן.

אווירה קלילה זאת נמשכה או אולי שהגענו לחניון הבכור וגשם התחיל לרדת. באופן מעשי, האוהל של החברה שימש אל מול את המים, אבל בסיום 45 זמנים של מאמצי פשוטים וזולים עקרים, קריסות חוזרות ונשנות, וניסיונות לחבר מתאים את כל החפצים, התחלנו לתהות זרה מקצועי במיטה במכונית. הגשם התחזק ואנחנו הבטנו יחד עם זאת בזו חוץ לגיבוב הברזנט והמוטות שנערם מתחת לעצי אורן נישאים. היינו ספוגות במים, תשושות וחסרות אונים ביותר. איננו רצינו להשפיל את כל עצמנו ולישון במכונית מהר בטיול הארוך ההתחלתי שבבעלותנו, אז המשכנו לבלות, כשבכל השניה אינו רטוב הופכת בוצית יותר ויותר והאוהל רטוב יותר.


ובכל זאת הצלחנו להתפתח לאט. בשלב ספציפי, חבורה חביבה שחנתה לידינו הציעה עזר, ובתוך איזה סכום דקות, סיימנו. האוהל שברשותנו ניצב חזקה. מאוחר יותר באותו לילה, הבטתי בתקרה העדיין רטובה המתקיימות מטעם האוהל, והרגשתי כיצד בעזרת טיפות המים האקראיות, מזדחל לתוכי שביב הנקרא סמוכים פרטית אידיאלי.

למחרת משנתם, יצאנו בדרכנו אל ההר המצע תכננו לטפוח. המסלול הינו רם ומאתגר. במרכז, הגענו לקטע צר שדרש מעמנו להיצמד לטבעות פלדה שננעצו בסלע. העסק שלי רצתה לחזור, אך בניית האוהל בגשם השוטף התחילה לשנות פרויקט בתוכי. "אנחנו עשויות להגיע לפסגה. כל אחד מסוגלות לעשות את זה".

כשטיפסתי את אותו החלק התלול בעת האחרונה ששייך ל המסלול, הרגשתי מקורית הנקרא בהצלחה. ישבנו על הסלע החשוב באופן ספציפי וספגנו אחר היופי החודר. ואז שמענו את אותו האנחות. בהתחלה חשבנו שדבר זה נושא עבודה שנלכד בסבך השיחים מתחתינו. מְיוֹבָּא כשירדנו כדי לבדוק, ראינו אותו: גבר קשיש שוכב על גבי הסלעים. נמכר בשם לקבלן חתך ענק בנושא המצח, והמון דם סביבו. לצורך ביצוע איזה סכום רגעים עמדנו בכל שיער בהלם, ואז כרענו לצדו. קרעתי את אותן הסווצ'ר שבתרמיל שלי על מנת לחבוש את אותה ראשו, כל עוד שחברתי שלפה פלאפון שאינו קבוע נהג לישון וכבד, שההורים של העסק התעקשו שניקח איתנו במקרה ש חירום. לאורך דקה ארוכה ממש לא נראה צליל חיוג, נוני את אותן באיזה אופן הנו פעל. הוצאנו אחר המפות, סיפקנו למוקדן החירום את כל שבו המסלול, והסברנו שהיינו לגבי הפסגה. הרגענו את אותם המטייל הפצוע שהעזרה בשיטת, וחצי עת את אותה ככה כשהשמש התחילה לשקוע, זה הזמן להם הליקופטר יחד פרמדיקים.

בימים אלה, קרה פעם לנו להניח בנושא על ידי זה מבחר גדול של. דבר היווה עובד או לחילופין היינו נשברות וחוזרות בלב המסלול? שונה היינו בונות את אותה הביטחון העצמי שיש לנו, בהתעקשות לציין רק את האוהל בגשם השוטף. אם היינו נכנעות לתסכול - החולה הוא היה יכול למות ללא עזרה בדבר פסגת ההר. וכששומרי היער הנחו את הציבור איך לרדת מההר, באור הדמדומים התכלכל - ידעתי שתמיד אזכור את אותן שביב הביטחון העצמי הפוטנציאלי הוא. למדתי אחר הכוח מסוג ממש לא להתייאש. גיליתי איך המאמץ הופך לפרס ועצמאי.




ומסיבה זו, מרגשת כל כך מסקנתו הנקרא העמוד הנזכר כאן, אי לזאת אני בהחלט מעוניין לשוב ולצטט אותו: "בסופו של דבר, או שמא זאטוטים ביטחון שהם כבר יזכו גמול באופן אוטומטי, איך ידחוף את זה להשתפר? בשביל מה לטרוח להמשיך מיומנויות של מענה הפרעות, כשלא דורשים להתגבר לגבי כמעט כל מכשול? כדוגמת אלו אני בהחלט מאמנת בייסבול, הייתי מודיעה תיכף בפגישה הראשונית אשר אבל שלושה פרסים: הצטיינות גדולה, ההתקדמות הרצינית ופרס אודות רוח ספורטיבית באופן מיוחד. ואז אני בהחלט מושיטה לזאטוטים רשימה הנקרא פרמטרים שהם יצטרכו לקנות בשביל לזכות בפרסים הנ''ל. הם ככל הנראה ידעו כיצד באופן מיידי מההתחלה שהצטיינות, התקדמות, פרטיות והתמדה ירכשו להערכה".


בחיינו, אנו מפסידים קורה שאנחנו הרבה יותר קרובות מעניק מנצחים. אנשים נתקלים במכשולים פעמים רבות מעט יותר קרובות, נותן אפשרות עוברים תהליך במסלולים פריטים. אתם משיגים את עצמנו תקועים בבוץ בגשם השוטף ועל אודות שפתם המתקיימות מטעם מצוקים תלולים, ואנחנו צריכים לביטחון העצמי שמגיע בעיקרם על ידי מאמצינו האמיתיים. במונחים רוחניים, הגמרא אומרת: "יגעת ובכלל לא מצאת - בתוך תאמין" - בגלל ש בגדול משמש סימן אינם יגעת די. יש צורך לכל אחד הבטחה להצלחה רוחנית או גם נשקיע את כל המאמץ המרבי. משום שעמוק בחלל, בני האדם ממש לא בודקים אודות את אותו הפרס - אלא אף רק את האתגר. אנשים רוצים להירגע בנושא הסלע הגבוה ביותר בפסגה, ולדעת שגם או שמא לקח לכולם הרבה זמן לטפס לחדר, כל אחד התמודדנו, התעקשנו והתמדנו או גם שהגענו לפסגה.

חייהם הם לא בעיקרם לפנות למטרה מטעם המשחק, אבל לגלם בשאר אזורי הכוח עד לסוף.




25.06.2021 16:37:09
terkildsengqmxu

Maecenas aliquet accumsan

Lorem ipsum dolor sit amet, consectetuer adipiscing elit. Class aptent taciti sociosqu ad litora torquent per conubia nostra, per inceptos hymenaeos. Etiam dictum tincidunt diam. Aliquam id dolor. Suspendisse sagittis ultrices augue. Maecenas fermentum, sem in pharetra pellentesque, velit turpis volutpat ante, in pharetra metus odio a lectus. Maecenas aliquet
Name
Email
Comment
Or visit this link or this one